<h1>פסקי רבינו יחיאל מפאריס</h1>
<h2>דף לא:</h2>
אם נתקלקל חותם של יין או של בשר מתיר רבי' שמשון בר' אברהם, דאמ' פר' בתרא דע"ז דקיימ' לן כר' אלעזר דלא חיישינן לזיופא, דאין הגוי טורח לזייף כלל גם כי אין הישראל חוזר רואיהו, והא דבעינן שיהא מכיר חותמו, לאפוקי חוזר ורואהו ודומה שנשתנה, אבל אם הוא מקולקל ואינו יודע אם נשתנה מותר.
<h2>דף לה.</h2>
גבנים (שקינחו) [שנעשו] בבית הגוי ואין חותמם ניכר שפיר יש להתירם מספק, דהלכה כר' יהושע בן לוי דאמ' דלא אסרו גבינות הגוים אלא משום נקור ועכשו אין אנו נזהרים בגלוי כלל, גם מטעם החלקת פנים בשומן חזיר אין לאסור דלא טרח לזייף ולא להחליקה, ועוד מירתת שמא יבא ישראל ויהיה נתפש בגנב.
חמאה של גוים מותר אותה שהיא מחלב, אבל אותה שהיא מנסיובי דחלבא אסור, והדבר ידוע לבקיאים.
<h2>דף לה:</h2>
חלב בהמה טמאה שנתערב עם חלב בהמה טהורה דינו מותר ברוב.
פת של ישראל שנאפה בתנור של גוי ולא הכשיר את התנור אסור אף באכילה, ומותר למכרו לגוי מעט מעט כדי שלא ימכרנו לישראל אחר.
<h2>דף לח.</h2>
שמעתי כי רבי' שמשון היה מוחה למסור סכינים לאומנים פורבישור"ש, כי על ידי השיפה נעשה חם ובו היד סולדת, ושפין אותה מחלב ושומן חזיר ובעי ליבון.
<h2>דף לח:</h2>
תנור שהשליך בו קיסם כדי לאפות ליום או יומים או ח' ימים אם נשאר מאש הראשון לעולם הוא בהכשרו, ואם נטלו אש התנור כשגרפוהו ונתנוהו בבית הגוי שנקרא פורניי"ר אם כשחזר והסיק התנור נטל מאש שהוציא מן התנור ושוב לא נתכבה עדיין הוא בהכשרו, וכשבאו להשליך קיסם בתנור והפת אפוי קצת ולא נגמרה אפייתו הואיל דלאחר השלכת קיסם מועלת האפייה בפת ומשביח מועיל החיתוי דזהו השלכת קיסם, ואעפ"י שכבר נאפה כמאכל בן דרוסאי וקרמו פניו כבר, וכמדומה שכך ראה אחיו נוהג בבישולי גוים גם בפלאונש שהוציאו מן התנור, ועדיין היו צריכי' אפייה שלא היו אפויים כצורך, ולא חיתה ישר' האש או לא השליך קיסם בתנור, ולא מיחה להניחם עוד בתנור ולהשליך קיסם בו.
<h2>דף לט:</h2>
על חלב שחלבו גוי ואין בעדר בהמה (טמיא) [טמאה] ואין ישר' רואהו אסר רבי' יצחק בר' אברהם, אבל בא ומצאו שחלבו מקצת והישר' רגיל לבא שמא הוי כאילו ישר' יוצא ונכנס.
דבש שנתבשל בכלי של בשר בן יומו שרי לאוכלו בחלב דהוה ליה נותן טעם לפגם, ועוד דהוה ליה נותן טעם בר נותן טעם, כיצד הבשר במחבת והמחבת בדבש ועדין הוא היתר ואחרי כן נתערב באסור, והוי כדגים שעלו בקערה שמותר לאכלן בכותח.
<h2>דף נז:</h2>
יינות חביות פתוחו' בבית והשמירות ישינות בלילות בלא ישר' ומפתחות המרתף בידם, שמא הוי ספיקא דרבנן והעמדנו בחזקת כשרות, דנהי דתנן חביות פתוחות אסורות מחמת חשש ניסוך שהיו אדוקין לנסך, אבל האידנא אין כוונתם לנסך כי אם לשתות, וה"נ משמע לשון התנא בשעת מלחמה מותר שאין פנאי לנסך, וכן שמעתי שכתב רש"י בתשובה על ספק יין נסך דהוי ספיקא דרבנן כיון שאין אדוקין לנסך.
<h2>דף סו.</h2>
אירע בפסח שהיו מבשלים מים בכלי של גוי ונשפכה על בשר, אמ' רש"י כי היא אסורה, דשמא בכלי הגוי עשו בו תבשיל של (חמין) [חמץ], ונהי דחמץ אינו בני יומן, מ"מ בפסח אסור נותן טעם לפגם, אבל מותר לשהות אחר הפסח, וכן תרנגול ותבשיל שנאסר מחיטה מותר לאחר הפסח. שמעתי אם בשלו בכלי שלא היה בו כי אם משהו מחמץ דיעבד בפסח, גם כי נמי נותן טעם אסור ה"מ לעשות בתחלה אבל לא בדיעבד, והיכא דלא היה בו כי אם משהו הרי נתבטל לפני הפסח.
<h2>דף סו:</h2>
ולהשים בתנורים שלנו פשטי"ץ ופלאונ"ש ריחא לאו מלתא היא, וגם לכתחלה מותר מפני שהם גדולים.
יש ליזהר מלקנות שכר בשבת וי"ט מבית הגוי, וטעמייהו מ'[שום] דשמא היתה נעשת בשבת והוי כמו משקין שנסחטו והויא מוקצה ליטלטל, וגם הישנה שנעשת מערב שבת ומערב י"ט מוקצה ליטלטל שמא הגוי עירב מן החדשה לתוך הישנה, ומיהו שמא איכא לדמויי לפת שאפאו בשבת לצורך עצמו דמותר לישר', דכיון דאפיית הפת אינה נעשת בקל שאין שכיח שיהיה התבואה טחונה והקמח מתוקן לאפות ביום אחד, דמי לגוי שהדליק הנר שישתמש ישר' לאורו, וכן נהגו גדולי עולם לאכל בשבת מפת שנאפה מפני הגוי, וכמו כן שכר צריך בשול מרובה וטורח גדול כמו באפיית הפת.
<h2>דף סט:</h2>
אם נתקלקל חותם של יין או של בשר מתיר רבי' שמשון בר' אברהם, דאמ' פר' בתרא דע"ז דקיימ' לן כר' אלעזר דלא חיישינן לזיופא, דאין הגוי טורח לזייף כלל גם כי אין הישראל חוזר רואיהו, והא דבעינן שיהא מכיר חותמו, לאפוקי חוזר ורואהו ודומה שנשתנה, אבל אם הוא מקולקל ואינו יודע אם נשתנה מותר.
<h2>דף ע:</h2>
יינות חביות פתוחו' בבית והשמירות ישינות בלילות בלא ישר' ומפתחות המרתף בידם, שמא הוי ספיקא דרבנן והעמדנו בחזקת כשרות, דנהי דתנן חביות פתוחות אסורות מחמת חשש ניסוך שהיו אדוקין לנסך, אבל האידנא אין כוונתם לנסך כי אם לשתות, וה"נ משמע לשון התנא בשעת מלחמה מותר שאין פנאי לנסך, וכן שמעתי שכתב רש"י בתשובה על ספק יין נסך דהוי ספיקא דרבנן כיון שאין אדוקין לנסך.
<h2>דף עד:</h2>
מעשה בא לפני הקדוש מדנפיירא בחבית ריקם ששלח אדם לחבירו בלא חותם על יד גוי, ואמ' אם יש בו טביעות עין שהוא של חבירו אין צריך ניגוב אם היה יבש בתוכו, דלא שייך כאן הגזירה דבשלהי ע"ז דלפי שעה אחת, כיון שהחביות שלנו גדולים לא חיישינן שמשים הגוי יין נסך לתוכו לפי שעה, דדווק' בהני גולפי דהם קטנים כגון קנקנים שקורין קנא"ש שייך למיגזר אפי' לפי שעה, דדרכו בכך לשים בו יין אפי' לפי שעה, אבל בחביות שלנו שהם גדולים לא שייך למיגזר.
<h2>דף עה:</h2>
הלוקח כלי תשמיש מן הגוים את שדרכו להטביל יטביל, איידי דבעי למיתני את שדרכו להגעיל נקט נמי לישנא את שדרכו להטביל. דרכו להטביל, פי' שדרך דגוי להשתמש בו צונן יטביל די בטבילה. להגעיל, פי שתשמישו על ידי חמין יגעיל. על ידי האור, שתשמישו ביד גוי על ידי האור מלבנן באור, כדאמרינ' השפודים והאסכלאו' מלבנן באור, וטעמא כדכתיב [במדבר ל"א] את אשר יבא במים תעבירו במים ואת אשר יבא באש תעבירו באש.
תנא וכולן צריכין טבילה במ' סאה, אכולהו כלי תשמיש דגוים דמתני' קאי, ואף מאותן שדרכן להגעיל וללבן אחר ליבון והגעלה טעון טבילה, ואעפ"י שפלט כבר כל איסורו, מיהו גזירת הכתוב היא להצריך טבילה במ' סאה, מאי טעמ' אמ' קרא "וטהר" שאין ת"ל, דמאחר דכתב קרא תעבירו באש תעבירו במים ממילא ידענא דלהכשירו ולטהרו צוה לנו הכתוב וטהר למה לי, להוסיף לה טהרה אחרת ומאי ניהו טבילה. אמ' רב נחמן אפילו אכלים חדשים במשמע, ולא מיבעיא ישנים דאיירי בהו קרא, מדכתי' אשר יבא באש, משמע דנשתמש בהן גוי על ידי האש, אלא אפילו כלים חדשים נמי בעי טבילה במ' סאה. אי הכי זוג של מספריים נמי ליבעי טבילה כיון שאף בחדשים שלא בלעו איסור אתה מצריך טבילה, ומשני כלי סעודה אמורים בפרשה, דהתם אשר יבא במים ואשר יבא באש לצורך סעודה באו באש ובמים, ולדידי מיפרשא לי כלי מתכות אמורי' בפרש' מדכתיב אך את הכסף ואת הזהב ואת הבדיל ואת העופרת כל אשר יבא באש וגו', אמ' רב אשי כלי זכוכית הואיל וכי נשברו יש להם תקנה ככלי מתכות דמי.
כוס אחד ממרמא ובשוליו מבפנים נסכא מכסף כמו שעושין אותם גוים מוכרי יין אין צריך טבילה, דאינו אלא לנוי כדי שיראה היין יפה בתוכו, ואינו דומיא דכלי מדיין.
קוני"א אותו כלי חרס שהתיך לתוכו אבר, חד אמ' כתחילתו דכיון שמתחילה קודם שהתיך לתוכו אבר לא היו צריכין טבילה שהרי כלי חרס אין צריכין טבילה, וחד אמ' כסופו והילכת' כסופו וצריך להטבילן, ודווקא שהתיך אבר מבפנים, אבל מבחוץ נר' דאין צריך טבילה שהרי במקום שהאבר שם אין משתמשין בו ולא מיקרי כלי סעודה לצד חוץ. לא שנו אלא בלקוחין וכמעשה שהיה במדיין, אבל שאולין ששאל ישר' מגוי לא בעי טבילה, ומ"מ נר' שאם היה לישר' אחד כלי הטעון טבילה והשאילו לישר' אחר כי האי גוונא בעי טבילה, דלא דמי משאולין דגוי, דהכא כיון דאתו לכלל חיוב לא מיפטרי.
אבא משכין ליה גוי כסא דכספא ואטבליה, ולא ידענא אי מ[שום] דקסבר משכנת' כזביני' אי משום דחזא דדעתי' דגוי לשקועיה שלא לפדותו עוד, והשת' כיון דלא איפשיט מספיק' מטבלינן ליה ולא מברכינן עליה, דילמא לא מיחייב והוה ליה ברכה לבטלה, והבא לצאת ידי שמים יקנה כלי זכוכית או שאר כלי המחוייב טבילה ותעלה ברכה לשניהם. וישר' שמשכן כלי כסף לגוי, אע"ג דאי איתא דמשכנתא כזביניה וכשבא ישר' לפדותו הוה ליה כמי שקנהו עתה בשעת פדייה ומחייב טבילה, מ"מ נראה דאין צריך טבילה דבעינן כמעשה שהיה וליכא. וכולן שנשתמשו בהן עד שלא יטביל, תני חדא אסור ותניא אידך מותר, לא קשיא הא כמאן דאמ' נותן טעם לפגם מותר וכגון שאינן בני יומן. והכי הלכתא דנותן טעם לפגם מותר, מיהו למאן דאמ' אסור נר' דעד שלא יטביל מותר, דאיסורא לא קאי אעד שלא יטביל, שאותה טבילה אינה בשביל פליטת איסור כי אם בגזירת הכתוב ואפי' בחדשה, ובמתני' נמי תנן סכין שפה והיא טהורה, משמע והיא טהורה לחתוך ואפי' הכי אמ' עלה וכולן צריכין טבילה במ' סאה.
כל כלי תשמיש למאכל אם חדשים טעונין טבילה, ואם ישנים הן צריכין ליבון וטבילה.
שמעתי כי רבי' שמשון היה מוחה למסור סכינים לאומנים פורבישור"ש, כי על ידי השיפה נעשה חם ובו היד סולדת, ושפין אותה מחלב ושומן חזיר ובעי ליבון.
<h2>דף עו.</h2>
כלי שאין בן יומו די בלינת לילה, וכפרש"י ע"ז בת יומא כגון שבשל בה הגוי היום, אבל בשל בה אתמול שרי שכבר הופג טעמא, משמע שלינת לילה פוגמת.
הבא להגעיל אם מגעיל כלים בני יומן צריך להגעיל בתוך כלי גדול כל כך כדי שיהא בתוכו מים חמים ששים מן הכלי המוגעל, ואי לאו הרי שנאסרו כל המים מחמת הכלי שהוא בן יומו, ואיך תועיל הגעלה והמים מי איסור, הלא למה זה דומה לאדם הבא להגעיל כלי בתוך יורה מליאה איסור, והשת' ומה אם כשר בתחילה אסור כשנותנו ביורה כל שכן שלא עלתה לו הגעלה, אך אם המתין עד שלא יהא כלי המוגעל בן יומו נכון הדבר כי אז לא יאסור ממי היורה דנותן טעם לפגם מותר, וכן אתה אומ' בכלי שהמים נתונים בו להגעיל, אם כלי שנשתמשו בו איסור בן יומו הוא אין להגעיל בתוכו הן כלי גדול הן כלי קטן, שהרי כל מימיו אסורי' ובמים אין יכול להיות ששים דבכוליה מנא משערינן, ואין לך כלי שמימיו מחזיקים ששים ממנו, הרי נאסרו כל המים ואין להגעיל בתוכן, אך אם כלי שאינו בן יומו הוא אז טוב הדבר, שהרי איך יאסור הכלי מימיו מאחר שאינו בן יומו, דהא קיימ' לן דנותן טעם לפגם מותר, ואם בא להגעיל בתוך כלי כשר אין כאן בית מיחוש כי לא יאסר הכלי שהמים בו מחמת כלי המוגעל בתוכו, שהרי כבר פירשתי לך שאין מגעילין כלי שהוא בן יומו בשאינו בן יומו, וכן נהגו העולם, אך בכלים שמגעילין לצורך הפסח לפני הפסח יש למצוא התר אחר להגעיל אף כלים שנשתמשו בו חמץ בן יומו מטעם נותן טעם בר נותן טעם, שהחמץ נותן טעם בקערה והקערה נותנת טעם במים והמים יחזרו ויתנו טעם בקערה, הרי ג' נותני טעם ועדיין כולו התר באותו שעה, וקיימ' לן דנותן טעם בר נותן טעם כי האי מותר כדאמ' [חולין קי"א ע"ב] דגים שעלו בקערה מותר, והלכה למעשה כדברי המפרשי' לאו דווק' עלו דה"ה נתבשלו, אך אם המתין עד לאחר ד' שעות אין להתיר מטעם נותן טעם בר נותן טעם שהרי כולו לאיסור, אך החמץ נותן טעם בקערה מיד נאסרה כיון שהגיע זמן איסור חמץ, ונותן טעם בר נותן טעם כי האי לא שרינן, ומ"מ גם בפסח נהגו העולם להמתין עד שאינו בן יומו. ודין שאין בן יומו היינו מעת לעת. ומים צוננים שהעולם רגילים ליתן אחר הגעלה דבר תימ' הוא על המנהג, ומה בצע במים קרים אחרי הרותחים, ומ"מ יש למצוא סמך למנהג מ[שום] דגבי קדש בעינן מריקה ושטיפה ואמ' בזבחים פ' דם חטאת [צ"ו ע"א] מריקה בחמין מידי דהוה אגיעולי גוים שטיפה בצונן, ומסתמא כי היכי דילפינן קדשים מגיעולי גוים ילפינן גיעולי גוים נמי מקדשים גבי שטיפה.
כלי בן יומו המוגעל בעצמו בלא כלי אחר אין זו הגעלה, ואם הוגעל בכלי אחר בו ביום מבשלין לכתחלה, אבל אסור להגעיל בו ביום לכתחלה, ואם אינו בן יומו אפי' בעצמו הוא הגעלה.
אם נתן תבשיל של בשר בתוך קדרה חולבת שעבר יום שלם שלא נתן בתוכו חלב, התבשיל מותר והקדרה אסורה, ואם נתן עוד אחרי כן תבשיל של בשר בדיעבד מותר, וחלב אפי' בדיעבד אסור.
קדרה שאינה בת יומא שבשלו בה היתר, אף כי הקדרה אסורה כל ההיתר שנתבשל בה שרי, ולא נימא שנותנת טעם בתבשיל לשבח מכח ההיתר דכל נותן טעם לפגם מותר, ואין האיסור חוזר וניעור בבליעת ההיתר.
חלב שעירו בתוך קערה של בשר והמחבת שבשלו בה החלב העבירה ושהתה על גבי קרקע זמן מועט, ועירו החלב שבמחבת בקערה שנשתמש בה בשר וספק אם היא בת יומא וחזרו ועירו החלב במחבת ואסר מורינו ז"ל הקערה והתיר החלב במחבת (ואסר) משום ספק ספקא, ספק אם היא קערת בת יומא, וא"ת דבת יומא היא, שמא אין היד סולדת בחלב שבקערה, אבל הקערה איתסרא בעירוי המחבת.
<h2>דף עו:</h2>
סכין שפה והיא טהורה, ושפה לשון שפייה בשופינא שמקנחו בבגד להעביר ממנה שמנונית בעין, ובגמרא מפרש ונועצה עשר פעמי' בקרקע קשה, ודווק' לחתוך בו צונן כדמפרש בגמרא שבחתיכת צונן אין האיסור נפלט, ומיהו צריך שיפה ונעיצה י' פעמים בקרקע להעביר השמנונית שהוא בעין על הסכין, ודוקא בסכין שאין בה גומות, אבל אם יש בה גומות כגון סכינים שלנו שיש בהן שקוי"יא נהגו העולם להכניס בגומות גחלת פיחם כבוי להכניס ולבא ולבדוק בחורין ובסדקין.
כל כלי כדינו בקליפה אם הוא בלח, (או) [ואי] דלא ידעי' מקום קליפה יש להתיר בהגעלה הכלי, ואם נופל על דבר קשה כגון סכין אז אין צריכין הגעלה.
